נאום של ערן זמורה באירוע מחווה לתלמה אליגון רוז

בית הקונפדרציה ירושלים 9/2023 ביוזמת ראובן ודפנה אלה

 שלום לכולם, צהריים בכיף עם תלמה, 

 קשה לדמיין את שדה הפזמונאות העברית, את שדה הספרות העברית, את שדה התרבות העברית בלי תלמה. 

בלי יצירות שעיצבו את נוף ילדותם של מאות אלפים, שהתבגרו על ברכי "החתול שמיל", שיודעים עד היום לזמזם את השיר שפותח את הדלת ל"צריף של תמרי" או לשיר את הנעימה של "ראש כרוב" – מתוכניות הילדים המצליחות ביותר בעשורים הראשונים של הטלויזיה הישראלית.

אי אפשר שלא לחשוב ולהזכיר את הפעילות הפוליטית הענפה של תלמה לאורך עשורים ועד העשייה הבלתי פוסקת שלה עד היום בלי להיזכר במילות השיר "היונה של השלום" ולקוות שוב ושוב יחד איתה שהיונה תצא מהתמונה ותשיב לנו את האמונה שהשלום יבוא בעיקבותיה, תקווה בת שנות אלפיים, יצוקה במילים של שלום ושל עכשיו.

 אחד מהשגיה הנפלאים של תלמה הם היכולת של המילים שלה להיות נכונות תמיד לרגע שבו שרים אותן, גם אם זה ברגע שבו נכתבו וגם אם הן מושרות אחרי שנים רבות. יש בהן תמיד תמימות מתעתעת, ישירות כובשת, דימויים חזקים וברורים שמהדהדים בכל פעם שקולות נישאים בשיר והקולות האלה, שרבים מהם נמצאים כאן היום, הם עדות לאדיבות האדירה של תלמה, שכולנו מכירים היטב. 

השירים שלה נועדו שישירו אותם יחד, בצוותא, בחברותא, מילים שכל כך מגדירות אותה ומתאימות לה, מילים שכל אחד ששר אותם יחד מרגיש כמו סולן. רבים משיריה שמחים ומשמחים, אבל בלב השיר הראשון שכתבה טמון כאב גדול של הלב, ליבו של אביה, שפסק מלפעום לעיניה כשהיתה רק בת 17.

 חצי שנה לאחר לכתו כתבה את השורות שאין ישראלי אחד שלא יודע לזמזם בשנתו: "אז למה כששרתי לו שיר שאהב, נרדם הוא פתאום ועצם את עיניו?" מילים שמדגימות היטב יכולת מופלאה שהיתה טמונה בה כבר מהשיר הראשון הזה. לצקת רבדים רבים ושונים ביצירתה שאפשר לשמוע ולשיר אותה כפשוטה, ואפשר לגלות בה מעמקים נסתרים. כשילד שר את השיר הזה, הוא מתגאה באביו החזק והגדול, הכל יכול, וכשהאב מאזין לו, הוא שומע, מקופל בתוך מילותיו, את כאב הפרידה. 

את הכשרון הזה, לדבר אל הילדים בגובה העיניים, לשיר היישר אל משאלותיהם וחלומותיהם, חוצבת תלמה מליבה שלה, שהוא תמיד גם לב של ילדה, שלא שוכחת לשמוח, לחלום ולקוות איך נראה העולם מנקודת מבט אחרת. את הכשרון הזה מביאה תלמה גם לקבצי השירה שערכה ופרסמה, ואל התרגומים הנפלאים שלה לקלאסיקות על זמניות כמו "הנסיך הקטן" של אנטואן דה סנט-אכזופרי או "סיפורי ככה בדיוק" של רודיארד קיפלינג. את האהבה שלה לספרות, לשירה, למילים – הביאה איתה ועם יורם להוצאה שפתחו יחד, שהפכה את שוק הספרים על ראשו וממשיכה להיות חלק מהמפעל התרבותי האדיר שהוא "כנרת-זמורה-דביר". 

תקצר היריעה ותתעייפו ממני הרבה לפני שאסיים למנות את שלל יכולותיה, כשרונה, והישגייה של תלמה, מפיקה שחתומה על הצלחות לאין ספור של רבים מבכירי האומנים הישראלים בכל הזמנים, אבירת הזמר העברי ומי שעשתה רבות להנציח ולהחיות אותו, מחזאית, כלת פרס מפעל חיים על שם נעמי שמר מאת אקו"ם ועוד ועוד.

 כשתלמה שרה, וכששרים את השירים של תלמה קורה דבר מוזר, הפה מחייך, אבל העיניים מתמלאות דמעות. הרגש העז שהיא יוצקת בכל מילה, האהבה העצומה שלה – לעברית, לשפה, לאנשים שבה, לילדים שלה לארץ הזו, מוצאים ביטוי נפלא במילים שכתבה ב"אל ארץ צבי" – "עצבונה וששונה הם שתי וערב בבגד יומה". מאז ומתמיד היא שואלת "מי אני היום, ומה אני בצלילים המשתנים בשיר?" והתשובה - היא אחת ויחידה ואין דומה לה. תודה גדולה ליוזמי האירוע והמארחים המקסימים שלנו דפנה וראובן אלה. 

ותודה עם חיבוק לך תלמה אהובה.