מאת: תלמה אליגון-רוז
בִּשְׁבִילִי הָעִבְרִית הִיא כְּמוֹ חֲבֵרָה טוֹבָה,
עוֹזֶרֶת לִי לְהַרְגִּישׁ, לְבַקֵּשׁ, לַחְשֹׁב מַחֲשָׁבָה.
בִּשְׁבִילִי הָעִבְרִית מַמָּשׁ חַיָּה וְקַיֶּמֶת
יָפָה, בְּהִירָה וְנוֹשֶׁמֶת,
וְלָכֵן אֲנִי אוֹהֶבֶת לְהָבִין אֶת הַכְּלָלִים
אֵיךְ מִשֹּׁרֶשׁ אֶחָד צוֹמְחוֹת כָּל כָּךְ הַרְבֵּה מִלִּים;
אֵיךְ מִלִּים נוֹלָדוֹת, מְשַׁנּוֹת צוּרָה, מְשַׁנּוֹת פֵּרוּשׁ;
אֵיךְ מִלִּים מַחֲלִיפוֹת תַּפְקִיד, לְפִי מָה שֶׁנָּחוּץ וְדָרוּשׁ;
אֵיךְ הָעִבְרִית פּוֹשֶׁטֶת צוּרָה וְלוֹבֶשֶׁת צוּרָה –
מִין רוּחַ מְרַחֶפֶת, עַתִּיקָה וּצְעִירָה.
בִּשְׁבִילִי הָעִבְרִית זֶה מוּבָן מֵאֵלָיו,
כְּמוֹ מִשְׁפָּחָה, שֵׁם, כְּמוֹ קַיִץ וּסְתָו.
וְקָשֶׁה לִי לְהָבִין עַכְשָׁו
שֶׁלִּפְנֵי מֵאָה שָׁנָה לֹא כָּךְ הָיָה הַמַּצָּב;
שֶׁלִּפְנֵי מֵאָה שָׁנָה
הָיוּ זְקוּקִים כָּל מְחַדְּשֵׁי הַשָּׂפָה לְהַרְבֵּה אֱמוּנָה
וּלְעַקְשָׁנוּת וְלִדְבֵקוּת בַּמַּטָּרָה
כְּדֵי לַהֲפֹךְ אֶת הָעִבְרִית, שְׂפַת הַתְּפִלָּה וְהַתּוֹרָה,
לְשָׂפָה חַיָּה, שְׂפַת יוֹם-יוֹם.
קָשֶׁה לִי לְהָבִין, שֶׁפַּעַם הָיָה זֶה רַק חֲלוֹם.