מאת: תלמה אליגון-רוז
הָיָה הָיְתָה יַלְדָּהּ קְטַנָּה וּשְׁמָהּ מִלְכָּה. עֵינֶיהָ כְּחֻלּוֹת, אַפָּהּ כַּפְתּוֹר, וּשְׂעָרָהּ זָהֹב.
גָּרָה מִלְכָּה עִם אָבִיהָ, עִם אִמָּהּ וְעִם אֲחוֹתָהּ בְּרִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן.
בַּיָּמִים הֵם הָיְתָה רִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן מוֹשָׁבָהּ קְטַנָּה מְאֹד, בָּתֶיהָ קְטַנִּים וּמְעַטִּים, גַּגּוֹת לָהֶם אֲדֻמִּים, וּמִסָּבִיב רַק חוֹלוֹת זְהֻבִּים כְּתַלְתַּלֶּיהָ שֶׁל מִלְכָּה.
כְּשֶׁקָּמָה מִלְכָּה בַּבֹּקֶר, אָמְרָה לָהּ אִמָּא: ״בּוֹן ז׳וּר, מָה שֶׁרִי,״ כִּי בַּבַּיִת שֶׁל מִלְכָּה דִּבְּרוּ צָרְפָתִית, אֲבָל כְּשֶׁבָּאָה לְבֵית הַסֵּפֶר, בֵּרַךְ אוֹתָהּ הַמּוֹרֶה יוּדֶלֶבִיץ׳ בְּשָׁלוֹם״, וְהוֹסִיף, ״שְׁבִי בְּבַקָּשָׁה בַּמָּקוֹם.״ כִּי בְּבֵית הַסֵּפֶר דִּבְּרוּ רַק עִבְרִית. לָבְשָׁה מִלְכָּה אֶת הַסִּנָּר הַשָּׁחוֹר, יָשְׁבָה עַל הַסַּפְסָל, הוֹצִיאָה אֶת הַמַּחְבֶּרֶת מִן הַתָּא, וְחָזְרָה עַל דְּבָרָיו שֶׁל יוּדֶלֶבִיץ׳ הַמּוֹרֶה, יַחַד עִם כָּל הַכִּתָּה.
״אֲנִי מוֹרֶה, אַתְּ תַּלְמִידָה, וּמָה הִיא? מִלְכָּה, עֲנִי.״
״גַּם הִיא תַּלְמִידָה,״ הָיְתָה מִלְכָּה עוֹנָה.
״יָפֶה,״ אָמַר הַמּוֹרֶה, ״מִלְכָּה, אַתְּ תַּלְמִידָה מְצֻיָּנָה.״
וּכְשֶׁהָיוּ חֲסֵרוֹת לְיוּדֶלֶבִיץ׳ מִלִּים עִבְרִיּוֹת – אֵיךְ אוֹמְרִים ״טֶלֶגְרַמָּה״, ״פּוֹסְטָה״, ״צֶ׳מוֹדָן״ וְעוֹד וָעוֹד – הָיָה כּוֹתֵב אִגֶּרֶת לִידִידוֹ הַטּוֹב אֱלִיעֶזֶר בֶּן־יְהוּדָה בִּירוּשָׁלַיִם, וּבְעֵרֶךְ אַחֲרֵי שְׁבוּעַיִם הָיוּ מַגִּיעוֹת מִלִּים חֲדָשׁוֹת:
טֶלֶגְרַמָּה – מִבְרָק, פּוֹסְטָה – דֹּאַר, לוֹקוֹמוֹטִיף וַעֲגָלוֹת – רַכֶּבֶת, הַנְטוּךְ – מַגֶּבֶת, זוֹקְן גַּרְבַּיִם.
וּמִלְכָּה וַחֲבֵרֶיהָ הָיוּ רוֹשְׁמִים אֶת הַמִּלִּים הַחֲדָשׁוֹת בְּמַחְבֶּרֶת, וּמִבֵּית סֵפֶר הֵן הֵבִיאוּ אֶת הַמִּלִּים הַחֲדָשׁוֹת לַבַּיִת.
בְּאוֹתָם יָמִים לֹא הָיוּ לַיְּלָדִים הַרְבֵּה בְּגָדִים וְצַעֲצוּעִים וּסְפָרִים וּמַחְבָּרוֹת. אֲבָל לַמִלְכָּה הָיָה סֵפֶר אֶחָד עִם אַגָּדוֹת נִפְלָאוֹת, וְצִיּוּרִים שֶׁל נְסִיכוֹת וְאַרְמוֹנוֹת וּמֶרְכָּבוֹת וּפִיוֹת. יוֹם אֶחָד רָצְתָה מִלְכָּה לְהַפְתִּיעַ אֶת חֲבֵרוֹתֶיהָ, הַבִיאָה לְבֵית סֵפֶר בְּתוֹךְ יַלְקוּט הַבַּד אֶת סֵפֶר הָאַגָּדוֹת הַנֶּחְמָד, וּבַהַפְסָקָה הוֹצִיאָה אוֹתוֹ מִן הַיַּלְקוּט, אָסְפָה אֶת חֲבֵרוֹתֶיהָ בַּפִּנָה, וְהִתְחִילָה לְסַפֵּר לָהֶן עַל הַיְפֵהפִיָּה הַנָּמָה. הִיא קוֹרֵאת בְּצָרְפָתִית וּמְתַרְגֶּמֶת לְעִבְרִית, הֵן יוֹשְׁבוֹת בְּפֶה פָּעוּר, וּבוֹלְעוֹת אֶת הַסִּפּוּר.
אֲבָל אָז מַשֶּׁהוּ קָרָה. יוּדֶלֶבִיץ׳ הַמּוֹרֶה עָבַר שָׂם וְרָאָה, אֵיךְ בְּבֵית סֵפֶר ״חָבִיב״, בֵּית הַסֵּפֶר הָעִבְרִי הָרִאשׁוֹן בְּעוֹלָם, בְּהַפְסָקָה קוֹרְאִים בְּצָרְפָתִית בְּקוֹל רָם.
יוּדֶלֶבִיץ׳ הַנִּדְהָם לָקַח אֶת הַסֵּפֶר וְסָגַר אוֹתוֹ בְּזַעַם. ״מִלְכָּה, אֲנִי סוֹלֵחַ לָךְ הַפַּעַם, אֲבָל תַּבְטִיחִי לִי, חֲבִיבָה, שֶׁלֹּא תַּעֲשִׂי זֹאת לְהַבָּא. אַתְּ מְדַבֶּרֶת צָרְפָתִית, מִרְיָם – רוּסִית, אַבְרָהָם - זַ׳רְגוֹן סְפָרַדִּי, נָתַן – עַרְבִית; מָה יִהְיֶה בְּגוֹרָלֵנוּ? שַׁבְנוּ לְאַדְמָתֵנוּ, עָלֵינוּ לָשׁוּב גַּם לִשְׂפָתֵנוּ. עָלֵינוּ לְדַבֵּר רַק עִבְרִית. בְּבֵית הַסֵּפֶר, בַּבַּיִת – תָּמִיד!״
״אֲנִי מִצְטַעֶרֶת, מוֹרִי,״ אָמְרָה מִלְכָּה, וּבְלִבָּהּ הֶחְלִיטָה: מֵהַיּוֹם תְּדַבֵּר רַק עִבְרִית.
וְהִנֵּה יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁשָּׁבָה מִבֵּית הַסֵּפֶר, חִכְּתָה לָהּ אִמָּהּ בַּחוּץ צוֹהֶלֶת וּשְׂמֵחָה.
״מָה שֶׁרִי,״ קָרְאָה, וְסִפְּרָה לָהּ אֶת הַבְּשׂוֹרָה הַמְּשַׂמַּחַת: הַנָּדִיב הַיָּדוּעַ, הַבָּרוֹן רוֹטְשִילְד, מַגִּיעַ לְבִקּוּר בַּמּוֹשָׁבָה, וּמִלְכָּה וְלֹא אַחֶרֶת זָכְתָה בְּמִצְוָה – מִלְכָּה תַּגִּישׁ לוֹ זֵר פְּרָחִים בְּשֵׁם אַנְשֵׁי הַמּוֹשָׁבָה.
״לָמָּה דַּוְקָא אֲנִי?״ שָׁאֲלָה מִלְכָּה אֶת אִמָּהּ.
״כִּי אַתְּ הַיַּלְדָּה הַקְּטָנָה בְּיוֹתֵר בְּרִאשׁוֹן־לְצִיּוֹן שֶׁמְּדַבֶּרֶת צָרְפָתִית,״ הִסְבִּירָה לָהּ אִמָּהּ בַּגַּאֲוָה.
״אֲבָל אִמָּא,״ אָמְרָה מִלְכָּה, וְלֹא הוֹסִיפָה. הִיא רָצְתָה לְסַפֵּר לְאִמָּהּ עַל הַהַבְטָחָה שֶׁלָּהּ לְמוֹרֶה, אֲבָל לֹא הִצְלִיחָה לְהַגִּיד אֶת זֶה.
בְּאוֹתוֹ בֹּקֶר חֲגִיגִי נַעֲלָה מִלְכָּה אֶת נַעֲלֵי הַלַּכָּה הַלְּבָנוֹת שֶׁלָּהּ, הַנַּעֲלַיִם שֶׁשָּׁלַח לָהּ הַדּוֹד מִלּוֹנְדוֹן, לָבְשָׁה שִׂמְלָה לְבָנָה, אִמָּא קָשְׁרָה סְרָטִים לִשְׂעָרָהּ הַזָּהֹב, וְאַנְשֵׁי רִאשׁוֹן לִקְּטוּ פְּרָחִים מִכָּל הַגִּנּוֹת שֶׁבָּרְחוֹב, הֵכִינוּ זֵר גָּדוֹל וְנָתְנוּ לָהּ אוֹתוֹ.
כְּשֶׁיָּרַד הַבָּרוֹן מִן הַמֶּרְכָּבָה, וְהַקָּהָל קָרָא ״בָּרוּךְ הַבָּא״, נִגְּשָׁה אֵלָיו מִלְכָּה וְהִגִּישָׁה אֶת זֵר הַפְּרָחִים, וְכֵיוָן שֶׁלֹּא יָדְעָה בְּאֵיזוֹ שָׂפָה תִּבְחַר לְדַבֵּר, לֹא אָמְרָה אַף מִלָּה, לֹא בְּצָרְפָתִית וְלֹא בְּעִבְרִית. פָּשׁוּט הִגִּישָׁה לוֹ אֶת הַזֵּר.
וְהַבָּרוֹן לִטֵּף אֶת שְׂעָרָהּ, שֶׁצִּבְעוֹ כְּמוֹ חוֹלוֹת הַזָּהָב, וּדְמָעוֹת שֶׁל אֹשֶׁר נִקְווּ בְּעֵינָיו.