מאת: תלמה אליגון-רוז
פַּעַם אַחַת בִּקְּרָה הַגְּבֶרֶת עִבְרִית אֵת הַלָּשׁוֹן הַפַּרְסִית.
הִתְפָּאֲרָה הַפַּרְסִית וְאָמְרָה לָהּ:
״גְבִרְתִּי, אֲנִי אֶמְחַק אוֹתָךְ.
אַתְּ יְהִירָה מִדַּי.
אֲנִי שׁוֹלֶטֶת עַל פָּרַס וְעַל מָדַי
מֵהֹדּוּ וְעַד מִצְרַיִם.
אִישׁ לֹא יְדַבֵּר עִבְרִית תּוֹךְ שָׁנָה שְׁנָתַיִם.״
חִיְּכָה אָז הָעִבְרִית חִיּוּךְ קָטָן, חִיּוּךְ שֶׁל נַחַת,
וְשָׁאֲלָה הִיא אֶת עַצְמָהּ: ״אֵילוּ מִלִּים כְּדַאי לָקַחַת?
אֵילוּ מִלִּים יֵשׁ לָהּ, לַפַּרְסִית הַיְהִירָה,
שֶׁכְּדַאי לִי לְאַמֵּץ וּלְהַכְנִיס לַמְּגֵרָה?״
הָלְכָה הִיא לַשְּׁוָקִים, בָּדְקָה, מִשְּׁשָׁה,
קָרְאָה, כָּתְבָה, שָׁמְעָה,
הִקְשִׁיבָה לַפֵּרוּשׁ,
בָּדְקָה בִּרְשִׁימוֹתֶיהָ מָה דָרוּשׁ,
וְכָךְ חָזְרָה הִיא לְבֵיתָהּ
וְרַק מְעַט מִלִּים בְּאַמְתַּחְתָּהּ
וּבֵינֵיהֶן ׳אֶתְרוֹג׳ – מִפַּרְדֵּסוֹ שֶׁל כּוֹרֶשׁ, מֶלֶךְ פָּרַס וּמָדַי,
וְגַם ׳פַּרְדֵּס׳ – הֲלֹא הוּא גַּן הַמֶּלֶךְ רְחַב הַיָּדַיִם,
וְגַם מָצְאָה שֵׁם נֶהְדָּר – מַתְאִים בִּמְיֻחָד לְבֵית הָאוֹצָר,
וְהֶחְלִיטָה לִקְרֹא לְאוֹצַר הַמִּלִּים שֶׁלָּהּ ׳גַּנְזַךְ׳ –
מִלָּה שֶׁהָיְתָה חֲסֵרָה לָהּ בְּעִבְרִית כָּל כָּךְ.
וְאֶת ׳גַּנְז׳ בְּפַרְסִית, שֶׁפֵּרוּשָׁה אוֹצָר,
לָקְחָה הִיא לְשֻׁלְחָן הָעֲבוֹדָה, וּלְאַחֵר טִפּוּל קָצָר
הִכְנִיסָה אוֹתָהּ לַחֲדַר הַשָּׁרָשִׁים:
גָּנַזְתִּי, גָּנַזְתָּ, גְּנִיזָה גָּנוּז,
וְהִיא הָפְכָה לְמִלָּה עִבְרִית בְּמֵאָה אָחוּז.
וּכְשֶׁהַלָּשׁוֹן הַפַּרְסִית אוֹתָהּ שָׁאֲלָה:
״אֵיפֹה הַמִּלָּה הַהִיא שֶׁנָּתַתִּי לָךְ?״
עָנְתָה לָהּ הָעִבְרִית: ״נִרְאֶה אוֹתָךְ, פַּרְסִית,
מַצְלִיחָה לִמְצֹא אוֹתָהּ אֶצְלִי בַּחֲדַר הַשָּׁרָשִׁים,
אַחֲרֵי שֶׁהָפְכָה לְמִלָּה עִבְרִית.״